5,900 מטר – הטיפוס השני הגבוה ביותר בחיי

Noa Cafri
9 באוג׳ 2018
זמן קריאה 2 דקות

השנה 4:18 לפנות בוקר. אני מטפסת כבר כמעט 4 שעות בשיפועים בלתי אפשריים מכוסי שלג וקרח. כל צעד בגובה 5,500 מטר מקפיץ את הדופק ל-180 של ריצה מאומצת חסרת חמצן.

הקטע הנורא הוא שעברתי רק חצי מהדרך מעלה לפסגת הר הגעש קוטופקסי, הר הגעש הפעיל הגבוה ביותר באקוודור.

אני פשוט לא מאמינה אני עושה את זה שוב. מה חשבתי לעצמי. רציתי לשפר את תחושת חוסר הכוחות של ניסיון הטיפוס על

פסגת הויאנה פוטוסי בבוליביה שנה שעברה.

אני מגיעה יותר מוכנה הפעם לסדר הפעולות. מדידת ציוד והעמסתו בתיק עצום ששוקל לפחות 10 קילו. עליה איטית עם כל הציוד הזה על הגב עד לרפוחיו בגובה 4,866 מטר. העברת כל הציוד מהתיק ללבישה על עצמי. התיק כמעט ריק והתחושה שאני לא סוחבת כמעט כלום מטעה. כל הציוד עבר מהגב לחלקים שונים אחרים בגוף.

Refugio Cotopaxi 4,866 meters

שלושה זוגות מכנסיים

חולצה קצרה לשני מעילים

שני זוגות כפפות

גרבי צמר

מגפי פלסטיק בעלות שתי שכבות – כמו נעלי סקי

גרמפונים

חותלות

כובע צמר ומסכת צמר

קסדה

פנס ראש

גרזן שלג

רצועת מותניים וחבל

חושך מצרים, השכמה ב-23:30 בלילה לאחר שלוש שעות שינה. הרבה תה, לחם עם ריבה ויצאנו. טיפוס של כשעה בחול קפוא. מבט מעלה אל השמים זרועי הכוכבים ואל נקודות פנסי הראש שמנקדות את צל ההר העצום למעלה למעלה.

הפסקה ראשונה מאוחרת מדי אחרי כמעט 4 שעות טיפוס. המים קפאו. לא מצליחה לדחוף עוד שוקולד או חטיפי אנרגיה. אני גמורה. הפעם, לפחות, אני מרגישה את כפות הידיים שלי. בשנה שעברה איבדתי על יכולת להזיז אותן לאחר שעתיים טיפוס ולא הייתי מסוגלת אפילו לגשת לשלל הצ’ופרים שהחזקתי בכיסים.

יאן שקשור אלי בחבל מתחיל להתנצל שהוא לא הולך להצליח להגיע לפסגה. אני משתיקה אותו מהר.

אם אחד מאיתנו לא יכול יותר ומחליט להפסיק ולהסתובב לאחור חזרה לרפוחיו, על שנינו לרדת מאחר ואנו קשורים בחבל לאותו מדריך.

בדרך פנס הראש חולף מעל בקעים בשלג (carvases). חורים שחורים שנבקעו בשביל השלג החרוש וקרקעיתם לא נראית לעין. המדריך אפילו לא טורח להזהיר במילה על הבורות העצומים הללו, ויאן ואני עייפים מכדי להעיר על כך.

נותרו עוד מאה מטרים עד הפסגה. קרני השמש הראשונות מתחילות לבצבץ ותכיפות ההפסקות. שאני לוקחת מתחילה להיות כל 5 דקות. לפחות ככה זה מרגיש. שני צעדים, חייבת הפסקה. שלושה צעדים, קורסת על השלג.

השיפוע מרגיש כמעט אנכי. נעיצת חוד הגרמפונים כדי לעשות את הצעד הבא היא כל מרכז הקיום שלי.

יאן מתחיל לדבר אלי בגרמנית ואני מבינה שגם הוא איבד את זה לגמרי. שנינו מהלכים בקושי כזומביים לבושים במיטב ציוד הטיפוס ומנסים לשרוד את הצעד הבא כדי להגיע לחזות בפתח הר הגעש הלבן. המדריך מרגיש שהחבל מתוח מדי כשאנחנו עוצרים ומתחיל למשוך אותנו למעלה. אני לא מבינה מאיפה יש לו כוחות.

בגובה 5,900 מטר, לאחר 6 שעות, מתגלה הפסגה ולוע הר הגעש עם שובל עשן מיתמר. אני מבקשת שיעזבו אותי לחמש דקות ויתנו לי לחזור לעצמי לפני סשן התמונות הפנורמיות של רצפת העננים והפסגות שמציצות ממנה ומנקדות את האופק.

View from the Cotopxi top

יאן מאושר נותן לי חיבוק ומודה לי שלא נתתי לו להפסיק. אני ממלמלת משהו בקול חלוש חסר כוחות ומודה לו שהוא חזר לאנגלית אחרי השעה האחרונה בה הוא שוחח איתי בגרמנית.

“אני גם אוהב אותך וגם שונא אותך נעה, תודה!”