אמ;לק - שנתיים של דחיה. דלקת ריאות חודש לפני. אופניים נוחתים לא שמישים. מחזור. גשם מהזינוק, רכיבה עם רוחות של 35 קמ"ש. הגשמת חלום.
TOP 3 Takeaways:
ציוד - אם היו ספקות לגביו באימונים, אפילו טיפה. יש למרקר תחת סימן שאלה גדול לקראת הקרב. על אחת כמה וכמה כשמדובר בציוד מושאל שאני לא מורגלת אליו.
החלפה - ללמוד את הפרטים הקטנים היטב לפני: כמות הקשרים בשקית לא אפשרה לי לפתוח אותה, מאיפה נכנסים, לאן יוצאים - ברגע האמת אחרי 7 שעות על הרגליים אני כנראה אהיה מטושטשת מדי ולא חדה על הפרטים.
(גם) קיבה מברזל - משמעת התזונה לא נגמרת ברכיבה. לא לפחד להשתמש בה ולפרק תחנות הזנה גם בריצה.
עם סיום חצי איש הברזל הראשון שלי בקרואטיה 2016, התחלתי לפזול לעבר המרחק המלא.
אלדר נתן וטו על 2017. חיל האוויר נתן וטו על 2018 ונאלצתי למשוך את ההרשמה לאיירונמן אירלנד 2019.
כך שמצאתי את עצמי מתחרה ביותר מ-50 טריאתלונים וחצאי איש ברזל, אבל למרחק המלא - נרשמתי רק בסוף 2019.
פרולוג
את הדרך לאיש הברזל התחלתי בנובמבר 2019 כשנרשמתי במחיר מופקע של אלף דולר (נירוונה גנבים) לאיירונמן אוסטריה 2020, ממש בסלוט האחרון שנותר לתחרות שסגרה את הרשמתי שבוע לאחר מכן.
בעקבות ההחלטה על היציאה למסע הזה - הצטרפתי לקבוצת Golden Tri, החלטה לא פשוטה אחרי 5 שנים ב-XtriM. שם חברתי לעוד כעשרים ספורטאים שהתאמנו יחד לתחרות, רובם בפעם הראשונה. נהיינו חבורה מגובשת והאימונים יחד תחת מדי הקבוצה היו תענוג צרוף (עד כמה שלסבול יכול להיות מהנה כמובן).
הקורונה התחילה 4 חודשים לאחר מכן, והתחרות נדחתה בפעם הראשונה בחודשיים. הקבוצה המלוכדת התפרקה כאשר רוב המתחרים דוחים את התחרות לשנה הבאה ונותרנו שני משוגעים להתאמן כל יולי-אוגוסט לתחרות בספטמבר (ספויילר - גם משם היא נדחתה). שיא האימונים היה באוגוסט 2020 עם רכיבה מסכמת של 180 בדרום בשרב. הרגל שלי התרחבה כל כך מרוב מהחום, עד שהייתי חייבת לעצור בתחנת אוטובוס שוממת בצד הדרך ולשחרר אותה מהנעל באמצע הרכיבה. מזל שלא היתה שם נפש חיה או מסור, כי הייתי כורתת אותה מרוב כאבים.
בדיעבד, האימון המסכם הזה סיכם גם את התחרות הנוכחית שנה מאוחר יותר.
טאלין
במאי 2020, אחרי 3 דחיות של אוסטריה לתאריך החדש 19.9.21 (ערב חג סוכות), נרשמתי לאיירונמן טאלין יחד עם משלחת של קבוצת MyWay, בה התחלתי לאמן השנה.
העדפתי להקדים את התחרות ולא להכנס לעוד סשן של פיק אימונים ביולי-אוגוסט של שעות על גבי שעות, ממנו הגנים האירופאיים שלי העדיפו להימנע. חוץ מזה, לכו תדעו מה יקרה עד ספטמבר בימינו. סגר בחגים למשל.
על ארגון איירונמן עברה שנה קשה של ביטול כל האירועים, כמעט, מלבד התחרות בטאלין 2020, כך שהם לא הסכימו להזיז את ההרשמה שלי. אז נאלצתי להשכיב עוד 500 יורו על הרשמה נוספת. תזכירו לי לבחור תחביב זול יותר בגיל 23 פעם הבאה…למשל מטקות, כדור-רשת או אוריגמי.
חודש לתחרות, אחרי הקפדה מדוקדקת על תכנית האימונים כבר בפעם השניה או השלישית, הפסקתי לספור, אני חוטפת דלקת ריאות. בחיים לא הייתי חולה כל כך הרבה זמן. שבוע שלם לא יכלתי לקום מהספה. במיטה לא הצלחתי לישון כי מצב מאוזן גרם לי להשתעל תוך שניות. שבוע של אינהלציה, מגוון כדורים, מלא ליחה ואפס אימונים בדיוק בזמן לפספס את האימונים המסכמים בשלושת הענפים.
מזל שהגנבתי איזו רכיבת סגר של ת"א-חיפה ובחזרה לפני כמה חודשים. כי 180 ק"מ כבר לא אספיק לרכוב.
אחרי שבוע מחלה, כשאני בקושי מצליחה לטפס במעלה 4 הקומות כדי להגיע הביתה או לסיים חצי שעה ריצה שהייתי מחשיבה בימים כתיקונם כקלילה, בלי להשתנק - החלום לעמוד על קו הזינוק הולך ומתרחק שוב ונראה כמו פנטזיה מטושטשת ולא מחוברת למציאות.
אבל הייתי כל כך קרובה. שוב!
אני נוטשת את כל התכניות והחישובים - כבר לא אכפת לי כמה ואיך. רק רוצה להצליח לסיים.. אם אפשר בריצה. אם אפשר בחיוך. אם אפשר רק שאוכל סוף סוף לזנק.
מנצלת את הטייפר לצבור כוחות מחודשים. זה מה יש ועם זה ננצח.
הכל לפי התכנון - אז זהו שלא
גם הפעם האופניים שלי נחבלו בדרך (בקרואטיה האופניים הגיעו עם מזלג שבור). אני פותחת את המזוודה ומגלה שהאוזן רבה עם השלדה, והן החליטו להעביר את הטיסה בנפרד, מה שיקשה עליי לרכוב עליהם 180 ק"מ. אחרי שטובי מומחי האוזניים, הברגים, הפירוקים וההרכבות לא הצליחו לפתור את הסוגיה - אני מתחילה לחפש אוזן תואמת ברחבי טאלין.
האוזן מחברת את מעביר ההילוכים לשלדת האופניים. היא לא נשברה, אך קיבלה מכה שגרמה להברגה של לאופניים להשתחרר לנצח.
אחרי טלפונים ושיטוטים רבים, אני מגלה כי אין אוזן מתאימה בכל רחבי טאלין. בכל זאת, אוזן וינטאג' לשלדה יד שנייה בת 6…
המשפחה נכנסת לתמונה ונשלחת להביא לי אוזן בטיסה המתוכננת למחרת.
אני מבינה שאת רכיבת ההכרות על מסלול התחרות כבר לא אעשה.
לפחות יהיו לי אופניים.
בדיוק כשאני חושבת ששום דבר עוד לא יכול להשתבש - אני מקבלת מחזור. נהדר. אין כמו איירונמן ראשון במחזור. אה - בעצם יש: מחזור + גשם ורוח. התחזית ליום התחרות צופה יום קשוח של 6 מ"מ גשם ורוח איומה של עד 50 קמ"ש.
צועדת עם בגדי רכיבה מלאים ברחובות שטופי השמש ובוכה על מר גורלי. כולם יצאו לרכוב ואני בלי אופניים. זמן מושלם לקצת רחמים עצמיים. בחדר המלון. לבד.
לא יכולה לשאת את המחשבה להינעל בתוך 4 קירות. אילן עוזר לבעוט אותי החוצה לאוויר הפתוח, שוכרת זוג אופני כביש גדולים לי במידה. מספיקה לרכוב מעט בשמש הסתווית (יש אור עד 22:30 בלילה!) והאדרנלין עוזר לפוגג את תסריטי הדכאון של #בשבילמההגעתיעדפה.
התחרות
נחתנו בטאלין ל-4 ימים שטופי שמש אירופאית חמימה, בהם התהלכתי עם מכנס קצר ברחובות העיר העתיקה בטמפרטורה של 24 מעלות. כל כך נעים בחוץ, פשוט לא יכול להיות שזו התחזית לשבת. בערב התחרות החלה הסופה.
רוחות של 35 קמ"ש עם משבים רגעיים של 50 קמ"ש וגשם שהתחיל בטפטוף כבר ב-6 בבוקר. בחוץ 17 מעלות, במים 19.1. בשביל האסטונים זה הקיץ במיטבו, לא טורחים ללבוש חליפת שחיה. מספיק בגד ים - ולמים. בשבילנו זה לא מסמן טובות. התאמנו ב-40 מעלות ו-200 אחוזי לחות, זה כן. בגשם? מה פתאום, מסוכן. אפשר להחליק ויש שלוליות. אימון טריינר יבש.
יום לפני התחרות אני מחליטה שאלבש מעיל (ותודה לשרון) ומשתפת את החבר'ה שמתפלאים: "מה פתאום, את תמותי מחום עם גאבה!". אבל ההבנה מתחילה לחלחל...אנחנו הולכים להיות ספוגים במים וכולם שולפים את המעילים (טוב, יש מיטיבי לכת שלא).
בוקר התחרות - התרגשות שיא. דקות לזינוק ואני לא רואה את השער מרוב דמעות בעיניים. אלדר קצת נבהל ומנסה להרגיע את האווירה (כנראה אף פעם לא ראה אותי עם דמעות) בלי להבין שאין שום סיבה. אני רוצה להתרגש - מגיע לי! סוף סוף אני כאן על קו הזינוק!
זמני הזינוק ניתנו על ידי איירונמן על פי זמן השחיה המוערך שנתתי. קיבלתי כובע שחיה אדום המתאים לזמן הזינוק אך מאוד לא מתאים למשקפת הירוקה. שילוב צבעים מחריד, אני בספק אם יתנו לי לזנק עם כזה עיוורון צבעים. לו"ז הזינוקים נשלח בלינק אישי במיוחד אך למרות על התחכום הדיגיטלי, איכשהו מצאתי את עצמי מוקפת שחיינים ששוחים 20 שניות איטי יותר, מה שאומר התחלה לא פשוטה והרבה מכות.
שחיה
עומדת בתור לזינוק כצאן לטבח. רביעיות-רביעיות זינוק כל 10 שניות. למתוח עוד קצת את הקפיץ...ו-בום, מתחילים.
האגם קריר ומרענן, לא רואים גם לא מילימטר במים. לא אנשים,
לא קרקע, לא צמחיה. מדי פעם הרגשתי איזה ענף מלטף אותי דרך החליפה, בעיטה ידידותית בכף היד או מרפק עוצמתי לפנים. חוץ מזה, כנראה שהתחיל הגשם - כי אחרת אין דרך להסביר את היווצרות הגלים והסחף באגם שמקשים על הנשימה לצד שמאל, גורמים לסטיה ומקשים על הניווט. מסלול השחיה כלל 7 פניות, כאשר פניות שמאלה סומנו על ידי מצוף אדום וימינה על ידי מצוף לבן. כל בויה ענקית ממוספרת בהתאם.
החלפה ראשונה
אני רוכנת להוציא את קסדת הנג"ש שהשאלתי מתוך השקית הכחולה, אוחזת במשקף - והוא נותר ביד שלי בעוד הקסדה נותרת בשקית.
ב-2 רכיבות הבדיקה שביצעתי עמה, המשקף היה תקין ויציב. המדבקה על המשקף עצמו החל להתקלף, אבל מלבד זאת לא שמתי לב לבעיות מיוחדות.
מבזבזת דקה על ניסיונות החזרה של המשקף למקום. מצליחה לחבר 2 נקודות אחיזה בעוד השלישית מסרבת להתחבר. מחליטה שזה מספיק בשביל לשרוד את הרכיבה ויוצאת.
ביציאה לרכיבה עוד הייתי יבשה, אבל הכביש היה רטוב עם שלוליות. אל דאגה, לא נשארתי יבשה עוד הרבה זמן. לאט לאט התגבר הגשם, כזה שבארץ מבטל כל מחשבה על אופניים.
המסלול בטאלין שטוח מאוד וקרוב לים. מה שאומר:
א. רוחות.
ב. דיווש וחפירה אין סופית ללא הפסקה מתודית של ירידה מדי פעם.
רכיבה
לג הרכיבה הראשון קליל עם רוח גב ואני מסיימת אותו על 36 קמ"ש, פניה ראשונה אחרי 20 ק"מ ו-מקבלת את כל הרוח מהצד. נזכרת במשבים האימתניים באמבטיות בישראמן בזמן שאני מייצבת את האופניים. פניה נוספת - רוח אף. גשם. שלוליות. רוכנת על האיירובר ומנסה להתכנס לתנוחה הכי אווירודינמית ויעילה שאני יכולה.
לאט לאט הכוח בגוף הולך ואוזל ומפנה את מקומו לכוח בראש. מלבד שירי דיסני ומוטיבציה (High hopes בלופים) מזכירה לעצמי בכך שאני רוכבת כנראה על האופניים הכי כבדות על המסלול ושאני בעצמי ככל הנראה אחת המתחרות הכבדות על המסלול, אז יש לי יתרון יחסי במשטר רוחות קשוח שכזה.
חטיפי האנרגיה המוגשים בתחנות ההזנה זוכים בתחרות הבר הכי מגעיל שטעמתי, וזה עוד לפני שטעמתי את הג'ל הדוחה שלהם בטעם קולה. לא פלא ש-Evervit נותנים חסות לתחרויות איירונמן, אחרת איך הם היו נפטרים ממלאי החטיפים בטעם אפרסק שמישהו שם חשב בטעות שהם אוכל. מזל שהבאתי מלאי יפה של Cliff ו-GU מהארץ. ומזל שמחלקים גם בננות. בעצם לא מזל, שנתיים של הכנה.
סחטיין על כל מחלקי המזונות והשתיה בתחנות ההזנה שכוחות האל לאורך המסלול. לבושים שכמיות שקופות ונרטבים במשך שעות של גשם רק כדי שאני אוכל להרוות את צמאוני.
מקלחת גשם זועפת, שלולית ועוד קצת רוח מקפיאה שגלגל הדיסק מקבל בברכה.
אני כבר לא רואה כלום, כל המשקף מלא טיפות. דרך חור קטן אני מצליחה לראות את הוואטים וה-IF וצלליות מעומעמות של רוכבים מלפנים. זוכרים את המשקף המעצבן מתחנת ההחלפה? זה בדיוק. המדבקה שמכסה אותו, זו שהפריעה קצת לראיה באימוני הניסיון, מתחילה להתקלף בגלל הרוח החזקה שפשוט מעיפה אותה כך שהיא מתנופפת לי על עין שמאל. אני מנסה לקלף אותה בעצמי. איך שאני נוגעת במשקף, הוא מתנתק באחת משלוש נקודות החיבור. זו שבצד שמאל ומתחיל להתנדנד.
אני מבלה עליה לגשר, כיכר וירידה בניסיונות להשיב אותו למקומו עד שאני מוותרת.
פרסה ועוד פרסה.
רק שלא יעוף המשקף, הרוח והגשם יכו בי בפנים, והקסדה בכלל לא שלי.
עברו 80 קילומטרים ואני כבר מזמן לא רואה שום דבר מרוב גשם וקילופי מדבקה.
היה פה שלט?
מזל שהכבישים כל כך טובים ולא צריך להיזהר מבורות בכל רגע כמו בישראל. אפשר להוריד את הראש ולרכוב גם עם שדה ראיה אפסי.
אפשר? רגע, מה היה כתוב בשלט הזה לפני הפניה? איפה אני בכלל?
עם הראש הרצפה איבדתי כל תחושת התמצאות. הרגשה מאוד מוזרה לאבד אחיזה עם רוחות השמים. אני רגילה לדעת בדיוק איפה אני.
הרוח לא איבדה אחיזה עם המציאות והיא ממשיכה להכות בעוצמה. עוד פניה, כיכר, פרסה. "יאללה נעה!"
אני מצליחה לזהות משהו בצבע אפור קופץ בצד הדרך, כנראה בת אדם, שצועקת לי.
למה החברים מהקבוצה מעודדים אותי באמצע שום מקום? כאלה נשמות. איפה אני ,בכלל? יפה מצידם לנסוע כל כך רחוק.
חשבתי שהמעודדים יחכו רק בנקודת הסיבוב של סיום ההקפה הראשונה.
לוקחת לי חצי שעת רכיבה נוספת בעיוורון כדי להבין שהפרסה הזו כנראה היתה זו נקודת הפרסה שמסמנת את תום ההקפה. כלומר, סיימתי הקפה אחת והתחלתי את ההקפה השניה (כבר אמרתי שהתבאסתי שהאופניים שבורים ולא יכלתי לרכוב רכיבת היכרות על המסלול?)
כשההבנה הזו מחלחלת, אני מבינה עוד דבר.
חוש הראייה!
זה חוש ממש קריטי! כשאני לא רואה כלום, אני לא באמת מצליחה לרכוב מהר. או בטוח.
יאללה על החיים ועל המוות - מושכת את המשקף בתקווה שהרוח והגשם לא יסמאו את עיני בהקפה השניה.
וואו, החיים שונים לגמרי כשרואים לאן רוכבים. אפשר להתחיל לדווש.
רכב שהחליט לעשות פרסה בקילומטר ה-130 כמעט מוריד אותי מהכביש. מאיפה הוא הגיע לכאן? הכביש סגור הרמטית ויש מיליון אנשים שמוודאים זאת בכל פינה.
רוכב עוקף אותי רגע לפני, אני בולמת בלימת חירום עם שני המעצורים, פעולה שיעילה מאוד בכביש יבש עם גלגלי אימון ופחות יעילה בכביש ספוג, גשם זלעפות ומעצורי קרבון.
הרוכב שעקך אותי סופג את הפגיעה הקלה ברכב, פולט קללה עסיסית באיזו שפה סלבית וממשיך לנגש לדרכו. זה מבהיל את הנהג שמבחין בנו לפתע מבין מסך הגשם והשוק, ועוצר אז אני מצליחה לעבור בשלום.
סה"כ - 72.5% לפי התכנית. 6:00 שעות.
את אחוז האינטנסיביות אני מודדת בוואטים.
2,140 קלוריות בתזונה תוך כדי רכיבה. 356 קל' לשעה. כתובה לפי סדר האכילה - התחלתי מהחטיפים ה"כבדים" וסיימתי בג'לים:
250 קלוריות לחטיף Clif*2 המועדף עליי אך כבד
200 לחטיף ניק'ס שחילקו בערכת משתתף
200 לחטיף Evernit בטעם אפרסק שחילקו בעמדות הזנה - דוחה ברמת הלא אכיל
150 ופל GU *2 2.5
חופן שטוחים לחים ורטובים מכיס הגאבה
90 * 2 בננות
100 לג'ל * 2.5
104 לבקבוק איזוטון * 2 של Evernit שחילקו על המסלול
בקבוק מים כל שעה - למרות הגשם והקור
תחנת החלפה שניה
איזה כיף שמחכות לי פה גרביים יבשות...איך אני מחכה להן! ההרגשה כל כך טובה וחמימה להכניס את הרגליים הקפואות חסרות התחושה לגרביים חמימות ונעליים יבשות עטופות בשתי שקיות. נוטפת מכל פינה, אני שמחה לרדת מהאופניים ואצה ל-T2.
כדי שלא תטעו באותה טעות, הרשו לי לחזור לרגע 24 שעות אחורה, לרגע הפקדת השקיות האדומות לטובת הריצה. קושרת היטב את השקית, ואת השקית שבתוך השקית, כדי שנעלי הריצה לא ירטבו בגשם הצפוי.
מפקידה את השקית. 30 שניות אחרי זה נזכרת ששכחתי לשים בה את משקפי השמש כי אני רגילה לשים אותן בשקית של הרכיבה ולהמשיך איתן לריצה. הפעם שאלתי קסדה עם משקף מובנה ולא אזדקק להן ברכיבה. מבקשת שוב את השקית, מכניסה את משקפי השמש, קושרת שוב, ומפקידה בשנית.
שיט - פלסטיק מהמשקפיים נותר על השיער שלי. מבקשת שוב את השקית, מחברת אותו, קושרת בשלישית וביי.
חזרה להווה - מגיעה לתחנת ההחלפה ולשקית המובטחת - שלא נפתחת אחרי 3 קשרים חזקים!!! הידיים שלי לא ממש מתפקדות אחרי 7:30 שעות של גשם וקור, ואחרי ניסיון לפתוח קשר אחד - אני מחליטה לקרוע את השקית.
מבזבזת עוד דקה על קשירה מחדש של השקית עם הציוד היקר (והמושאל) בידיים מנומללות כדי שלא יאבד דבר חס וחלילה ויוצאת לרוץ מרתון. בדרך כבר מקללת על T2 הכי ארוך שהיה לי Ever. כל כך מיותר. עוקבת אחרי שלטי ה-RUN הענקיים ליציאה ומוצאת את עצמי מוקפת בעשרה גברים משתינים במשתנות. אובדת עצות מסתובבת ומתחילה לחזור חזרה לכיוון ממנו הגעתי. הסדרנים צועקים לי לחזור לכיוון מסיבת הבולבולים, אני כבר מבולבלת. מסתובבת שוב לפי הוראותיהם, חולפת את ריח השתן ומגלה מאחורי כל ביתני השירותים הכימיים את תחילת מסלול הריצה. יאללה התחלנו.
ריצה
בדרך כלל כשאני יוצאת לריצה בסוף אימון רכיבה, או בתחרות טריאתלון או חצי איש ברזל, לוקח לרגליים שלי קילומטר להתניע. לפעמים קצת יותר, תלוי כמה רכבתי לפני כן ובאיזו עצימות. אי לכך ובהתאם לזאת, ציפיתי להרגיש את הארבע הראשי כואב, דואב ותפוס ביציאה לריצה. כמו שהתכוננתי.
מאוד מופעת שאני לא מרגישה את הרגליים כלל, הן קלילות ורעננות כאילו לא סבלו עכשיו 7 וחצי שעות של קור, גשם ופעילות אינטנסיבית.
ריצת המרתון כולל 4 הקפות של אותו המסלול. 4 תחנות הזנה והמון מעודדים לצידי הדרך.
במהלך ההקפה השלישית (מתוך 4) מתחיל לטפס הקיר. אני מתחילה להעמיס מכל הבא ליד בתחנות ההזנה. אין שולחן שאני פוסחת עליו: כוס מים - נהדר, עוד כוס מים - מצוין, משקה איזוטוני - רעיון לא רע, קולה - יאללה תביאו, עוד משקה איזוטוני סמיך - איכסה יש לזה טעם של דבק, בננה - יאמי, מלפפון חמוץ - מי חשב על הרעיון לאכול מלפפון חמוץ באמצע מרתון? רעיון נהדר!
מחקרים הראו שמלפפון חמוץ יעיל נגד התכווציות בדיוק כמו כדור מלח. גם פלפל חריף, דרך אגב.
מה עוד מחלקים פה? קרקרים, צימוקים, מרק?? סיריוסלי?? עוד מים. עוד ג'ל. לא פוסחת.
כל פיסת אנרגיה שיש לכם - תביאו. אני צריכה אותה ויפה שעה אחת קודם.
מלפפון חמוץ עם צימוקים וקרקרים - אחד השילובים המחיים ב-33 ק"מ. איזה כיף שיש לי (גם) קיבה מברזל שחובבת לנסות דברים חדשים. אל תנסו בבית.
נזכרת בעגבניה הבשלה שסעדתי במהלך הריצה שליוויתי את ענבר באולטרמן. היתה נראית לי כמו מאכל לגיטימי לחלוטין באמצע ריצה של 33 ק"מ. אבל אז הייתי רק מלווה, שכחתי שאני בכלל רצה בעצמי.
האוכל עובד. אלדר מתדלק אותי בין לבין בחופן שטוחים, שני אדוויל וכמה שירי דיסני לנשמה. אני מקבלת מלא עידוד וחיוכים על המסלול ומצדדיו. לא רק מהחברים מ-MyWay, אלא מעשרות הישראלים המשתתפים. מה זה, וואו, איזו כמות! עוד ועוד חיוכים מוכרים וקריאות עידוד רנדומליות. מה זה, אוסטריה פה? כמה קבוצות, איזה עידוד! בינתיים לינוי אשרם מספיקה לזכות במדליית זהב. עוד הקפה, עוד גומיה צבעונית.
אני רוכשת חברה אמריקאית ועוד שתיים בריטיות. כל מי שיכול להחזיק אותי בקצב ולהעביר את הזמן. דקה שעוברת לא חוזרת.
ויאללה ספרינט לשער הסיום!
אני אף פעם לא מבינה מאיפה יש לי כוח לזה, ואיפה הוא היה עד עכשיו, אבל תמיד יש.
אפילוג
ביום שאחרי, התעוררנו למזג אוויר מושלם. מעונן חלקית עם רוח קלילה ומלטפת, תנאים מושלמים, לשמחת משתתפי חצי איש הברזל שמתקיים היום. לא מאמינה.
עמידה בתכנון? לא עמדתי. בכל אחד מהענפים הייתי איטית יותר. וגם בהחלפות. אבל היה כיף מטורף! ועוד יהיה...
על טאלין
אנשים כאלה נחמדים ומסבירי פנים. BOLT, הכל עובד דרך אפליקציות, 4G בכל חור, Crypto, אבל כעם - הם עם של למלמים.
7 חודשים אחרי שכבשו אותם הנורבגים והם המשיכו לחיות כאילו לא קרה כלום, הם נזכרו להתאגד ולהתנגד. הנורבגים היו בהלם.
מה המאכל הלאומי של אסטוניה? אין כזה.
אנחנו סיפחנו לעצמנו כל כך הרבה מאכלים מהסביבה - פלאפל לבנוני, חומוס מזרח תיכוני, במבה, פתיתים. אתם לא יכולים לחשוב על משהו??
תודות
למאמן אילן אולמן על תכנית אימונים משוקעת, הכוונה, העצמה וציוד.
לאריאל הלר - על ההזדמנות לאמן טריאתלון בקבוצה שלו ועל שסמך עליי מהרגע הראשון.
לכל קבוצת MyWay על התמיכה והעידוד בשנה האחרונה. לאשר אבו ולניר לוי שתענוג להיות חלק מצוות המאמנים יחד איתם.
לענבר המאמנת שהכניסה אותי לעולם המרחקים הארוכים. שלימדה אותי שאני נסיכה מברזל גם במעטה פח ולהשתין על עצמי תוך כדי תחרות - מה שהתברר כיכולת שלא תסולא בפח. לנועם ולארמנד מצוות הגולדנים של GOLDENTRI.
לנותני החסות שפינקו בציוד קצה: Ridley על אופני הכביש, Bolle על המשקפיים והקסדה, Orca על חליפת הטריאתלון, השחיה והמשקפת ו-Garmin על השעון המצוין.
ליוסי רייך על גלגלי הדיסק, למיכל סולטן על קסדת הנג"ש.
לאלדר ולכפריים שהגיעו ללוות אותי עד אסטוניה באמצע מגפה עולמית.
ולכל מי שעודד, חיזק ותמך לאורך התחרות ולאורך הדרך.