הדרך למאצ’ו פיצ’ו

הדרך למאצ’ו פיצ’ו דרך הר הסלנקטיי אורכת חמישה ימים. אלדר הצטרף אליי לדרום אמריקה ויצאנו לטרק בכוחות מחודשים. החלטנו לא לקחת מדריך ולא להצטרף לקבוצה מאורגנת, אלא שכרנו שקי שינה, אוהל, סיר וכף בקוסקו ולקחנו אוטובוס מקומי לכפר מוליאפאטה שם מתחיל השביל.

הפרואנים לא מפרגנים למטייל העצמאי, ופשוט בלתי אפשרי היה למצוא מפה של השמורה ושל השביל המוביל למאצ’ו פיצ’ו. ולמה להם? כשאדם משלם כ-500$ לסוכנות הטיולים, פשוט לא שווה להשקיע בתרמילאי שתרומתו הצנועה מסתכמת בפחות מ-100$, רובם מתבזבזים על כרטיס הכניסה למאצ’ו פיצ’ו.

אכתוב בנפרד את סיפור הדרך המפורט באתר הנהדר סיפור דרך, למעוניינים לטייל ללא מדריך.

מתחילים לעלות

עבורי היום הראשון החל בעליה תלולה ובכאבי גב וכתף עקב המשקל הרב של האוהל, שק השינה והאוכל שאמור להספיק לארבעה ימים עד שנגיע לעיר אגוואס קליינטה הסמוכה למאצ’ו פיצ’ו.

עבור אלדר, שנחת יום לפני כן בקוסקו בגובה 3600 לאחר שלוש טיסות שארכו יותר מ-24 שעות, זה היה סיפור אחר. לעלות תוך פחות מיומיים מגובה 0 לגובה 4,000 מטר זה אתגר מעניין, ואלדר התמודד איתו בשינה מרובה בכל רגע אפשרי וכמובן עם הרבה אורמוקס מבעוד מועד. אני חושבת שביום הראשון שלו בקוסקו הוא בילה כעשרים שעות בשינה, וזה לא כולל את הלילה במטוס.

אם בענייני שינה עסקינן, הלילה הראשון באוהל החל עוד לפני רדת החושך מרוב תשישות. תכננו להמשיך עוד כשעה הליכה מהעיירה Soraypampa ולטעת את אוהלנו לצד נחל קטן כדי לקצר מעט את יום ההליכה הארוך הצפוי לנו למחרת לפס הסלנקטיי. בהגענו לעיירה, הבנו שכלו כוחותינו ופרשנו לישון לאחר ארוחת הצהריים המאוחרת. אלדר הבהיר את כוונותיו כשנרדם עם הנעליים. את השמים המהממים זרועי הכוכבים גילינו בהפסקת הפיפי באמצע הלילה.

מקסימום נלך קצת בחושך

שתי הפסגות המושלגות התוחמות את הפס שראינו היטב ביום הראשון, נעלמו להן אט אט בתוך ענן. ענן-ימח-שמו שילווה אותנו מעתה ועד סוף הטיול. יום ארוך לפנינו. השעה שלא הלכנו אתמול תתנקם בנו בסוף יום ההליכה אותו נסיים בחושך. גם כן מוטיב שצפוי לחזור בטיול.

השביל עולה מגובה 3,900 מטר בו ישנו עד לפס בגובה 4,600 מטר, ואז צונח לעיירה צ’וליי בגובה 2,900 מטר. תענוג. גם הברכיים של אלדר סוברות כך.

באחד הפיצולים בדרך למעלה אנחנו בוחרים במזלג השמאלי בהתאם למפס.מי, האפליקציה שאיתה אנחנו מנווטים ובהתאם לקבוצת פנסיונרים שוויצרית שהולכת לפנינו. כן, אנחנו הולכים כל כך לאט.

לאחר כשלוש מאות מטר עליה השביל מגיע לכתף ההר ומתחיל לרדת כמאה מטר עד שפוגש את השביל השני, זה שלא לקחנו.

אלדר מתבאס על השביל שבחרנו שגרם לנו לעלות ולרדת 100 מטרים קשים ביום כה ארוך, ואנחנו תוהים אם זאת הפעם הראשונה של המדריך הפרואני של הקבוצה ה שוויצרית שהוביל אותם לפיסטון המיותר.

החשכה אכן יורדת על היום השני שלנו בטיול בעוד אנחנו נזהרים לא להחליק בירידה בוצית אינסופית של 1,700 מטר שמתחילה במעבר הרים מושלג חשוף לרוחות ומסתיימת בפאתי ג’ונגל מלא עכבישים.

בחושך אנחנו מחפשים בעיירה מקום לאוהל, מוגן ככל הניתן מהגשם שמתחיל לטפטף עלינו. אנחנו פוגשים במאמא שמציעה לנו להקים את האוהל תחת גג עשוי קש בחצרה, וגם מסכימה למכור לנו ארבע ביצים תמורת שני סול. אלדר מתרגש למראה הביצים הקשות המתבשלות בפינג’ן, ויחד עם האבוקדו שקנינו בשוק של קוסקו, הארוחה הופכת פרואנית אמיתית.

נוף למאצ’ו פיצ’ו

את היום הבא אנחנו מתחילים מאוחר לאחר ארוחת בוקר עשירה, כלומר עוד ביצים קשות ואבוקדו. שביל ארוך נמתח לאורך נהר האורובמבה ויורד כל הדרך לעיירה פלאיה בתוך הג’ונגל. השביל צר ומדי פעם מפלים קטנים חוצים. אנחנו מגיעים לפלאיה לארוחת צהריים ופונים להחליט על המשך דרכנו להיום.

קיבלנו המלצה חמה ללינה על ההר שלמרגלותיו אנחנו סועדים. הבחור הצ’כי איתו טיילנו בנפאל טוען שאם נישן בתצפית על ראש ההר, נוכל להתעורר בזריחה ולראות את השמש מגיחה ממש מעל מאצ’ו פיצ’ו.

בעיה קטנה – 750 מטר טיפוס מפרידים בינינו לבין פסגת ההר Llactapata והשעה שעת צהריים מאוחרת.

את לבטינו מפריע דוריאן בן התשע שמתעקש שעכשיו הזמן המתאים לקפוץ בחבל. הרגליים התפוסות והעקוצות שלי לא משכנעות אותו ואנחנו מתחילים לסובב את החבל, ואף לקפץ בו בתורנו.

אלדר מצליח לשחד אותו באמצעות כמה כדורי m&m ואנחנו ממשיכים ללכת, לא לפני שאלדר גורם לו להישבע שיצחצח שיניים הערב, ודוריאן, שחסרון דמות האב בתשע שנות חייו מאפיל על ילדותו התמה, מפציר באלדר להשאר לצחצח איתו שיניים הערב בפלאיה.

למרות הפיתוי, השארנו את דוריאן עם צבעי המאכל והתחלנו לעלות בינות מטעי הקפה שהספרדים הביאו ליבשת. בדרך למעלה טעמנו מהקפה הטרי המקומי וקיבלנו הסבר על השלבים השונים אותם עוברים הפולים.

השעה כבר 16:30 ופרואני עובר אורח מעריך שהדרך לפסגה אורכת כשלוש שעות. אלדר, כאחוז דיבוק, מסביר שאנחנו מצוידים בפנסי ראש, ואנחנו ממשיכים בעליה, בתקווה להצליח לישון על הפסגה.

החלק הזה של המסלול משותף לדרך האינקה ולדרך הסלנקטיי ואמור להיות ראשי יחסית, אך אנחנו לא פוגשים אף מטייל בדרך המטפסת מעלה, אולי בשל העובדה שהחושך כבר יורד.

אנחנו לא מוצאים אף משטח אדמה מאוזן המתאים ללינה בדרך. החושך יורד ואנחנו ממשיכים להעפיל לאור הפנסים בקצב שמעורר את התפעלותי לאחר שלושה ימי הליכה ארוכים, החושך סביב ו-11 שעות ההליכה שכבר מאחורינו היום.

El Mirador עלק

הפסגה מגיעה מוקדם מהצפוי, אחרי שעתיים בלבד של ריצה מעלה ללא הפסקות ועם קריאות ‘הוי!’ כעבור כל מאה מטר עליה. הכל מכוסה עצים צפופים ואנו מחפשים קרחת יער בה נוכל לישון ולהתעורר בבוקר עם נוף למאצ’ו פיצ’ו. כמובן שבשלב הזה, אין לנו מושג איפה המאצ’ו פיצ’ו ואיפה נגמר היער הזה.

לפתע מופיעה בקתה בעומק היער החשוך על הפסגה. “הולה!”, אנחנו קוראים ומקווים לתשובת יצור חי הולך על שתיים.

סוזנה יוצאת מהבקתה, חמושה במגפיים ובבול עץ ומנחה אותנו למדרגה נטולת עצים המכונה “התצפית”, El Mirador.

אחרי כחצי שעה מדורה כבר בוערת הודות לסוזנה, סיר הקינואה מוכן הודות לי והאוהל מוקם הודות לאלדר. אנחנו מכוונים שעון ל-5:38, לזריחה, כדי לראות את השמש זורחת על מאצ’ו פיצ’ו והולכים לישון תשושים.

נקישות גשם על גג האוהל מעירות אותנו בלילה ולא מפסיקות לנקוש על הראש במשך שעות. שעת הזריחה מגיעה ואנחנו מציצים החוצה ומגלים נוף עוצר נשימה של ענן שמכסה כל סנטימטר ולא מאפשר לראות לא את המאצ’ו פיצ’ו ובקושי את המדורה הכבויה והרטובה שנמצאת שני מטר מחוץ לאוהל. יכולנו באותה מידה לישון בראש פינה והנוף היה זהה.

סקי בוץ

הנעליים והגרביים נרטבו לחלוטין במהלך הלילה, ואני מנסה לייבש אותם מעט בחום המדורה של סוזנה. הגשם מפסיק ואנחנו מתחילים לרדת מההר במדרונות הבוץ החלקלקים שיצר הגשם. לאחר כמה שעות טובות של סקי בבוץ, אפשר היה לראות בבירור על רגליהם ואחוריהם של המטיילים שחלפו על פנינו, היכן הם החליקו בבוץ.

אנחנו מכבדים את עצמנו במיץ אננס טרי לרגלי ההר וממשיכים לתחנה ההידרואלקטרית וממנה לאורך פסי הרכבת עד העיר אגוואס קליינטס הסמוכה למאצ’ו פיצ’ו. ההליכה לאורך עשרת הקילומטרים של פסי הרכבת, עשרת הקילומטרים האחרונים בטרק, מייאשת. שני הקילומטרים האחרונים על החצץ של פסי הרכבת ללא שביל שוברים את רגלינו ואת רוחינו סופית.

אין כביש שעובר באזור הזה, רק רכבת יוקרתית Peru rail שעוברת ברעש מדי שעה על הפסים לידינו. הגענו ליעד התיירותי ביותר בפרו ובדרום אמריקה, ובכלל אחד היעדים התיירותיים בעולם. על פסי הרכבת לצידינו אנחנו כבר פוגשים המוני תיירים צועדים, ובעיר אגוואס קליינטס מתווספים לחגיגה עוד רבים אחרים, מבוגרים ועצלנים יותר, שהגיעו לחזות בעיר האבודה של האינקה בדרכים ממונעות.

הפאר, המחירים והמדרכות בעיר Aguas Calientes נראים תלושים מאיתנו לאחר ארבעה ימי הליכה, ללא מקלחת או החלפת בגדים. התיקים שעדיין כבדים למרות שסיימנו את כל האוכל מטלטלים על גבינו ומקלות ההליכה המלוכלכים בבוץ נוקשים על המדרכה הלבנה משובצת אבני פסיפס צבעוניות.

אנחנו מוצאים הוסטל זול (אלדר טוען שזה בית בושת) וקורסים לשינה לאגור כוחות לקראת גולת הכותרת של הטיול, המאצ’ו פיצ’ו.

מאצ’ו פאקינג פיצ’ו

הענן הכבד מסרב לזוז עוד מאתמול בבוקר, כך שאנחנו מוצאים את עצמינו מטפסים 700 מטר לראש הר המאצ’ו פיצ’ו שבתוך אתר המורשת העולמית, כדי לגלות בסוף גרם המדרגות האינסופי, ענן מפואר יושב על עיר האינקה האבודה ולא מאפשר לראות את צורת הקונדור בה היא בנויה. 200 סול כניסה כוסאומו.

בהגיענו לאתר, ביקשנו הוראות הגעה להר המתנוסס לגובה 3,060 מטר מאחד העובדים, שפשוט החווה בידו אי שם לכיוון הענן הסמיך ואמר לנו בטון חסר סבלנות: “זה שם! ההר הזה!”

הבטנו לכיוון האצבע שלו ולא ראינו דבר מלבד ערפל אפור,שהתחלנו לצעוד לכיוונו

ולטפס באלף המדרגות.

בדרך החלקלקה למטה נפער חור בענן שאפשר להציץ ולראות בפעם הראשונה את הנוף המדהים.

בנקודה הזו החל גשם זלעפות שלא הפסיק לדקה עד שעות אחר הצהריים. מאצ’ו פיצ’ו בשמש זה האוביוס. הדבר הבא זה מאצ’ו פיצ’ו בגשם.

הקשבנו למדריך הקולי באפליקציה מסביר לנו על הארכיטקטורה המיוחדת של האינקה, על שעון השמש (איזו שמש?!), על הגן הבוטני, המקדש בעל שלושת החלונות, שער הכניסה לעיר והמקל שהוצב בו במקום דלת ועוד, עד שהגשם הכניע את המדריך הקולי, או יותר נכון את הטאץ’ בטלפון הסיני החדש שלי.

ליצן למבוגרים

החלטנו שלאחר חמשת ימי ההתכלבות, מגיע לנו קצת פינוק – נחזור ברכבת! הורדנו את ממוצע הגילאים בקרון ללא ספק. נראה כי הרכבת לא ראתה מוצ’ילרים מעולם. נופי הג’ונגל הנשקפים מהחלונות ואף מהחלון השקוף שבגג, סיפקו תפאורה מצוינת להצגה שהועלתה בקרון, כולל תלבושות, מסיכות ומוזיקה. אז ככה נראים ליצנים למבוגרים.

#MachuPichu #salkanty #Peru #trekking #noguide