יפן עם תינוק בן 5 חודשים: כל מה שלמדנו, שכחנו, ומצאנו בחזרה

טוב, אז הגיע הזמן. מאי 2024 - הראל בן חמישה חודשים, ואנחנו מטיילים בפעם הראשונה כמשפחה של שלושה בחו״ל. היעד הנבחר - יפן.

הפוסט הזה מגיע אליכם באיחור אופנתי, בחסות פרק הזמן בין עבודה לעבודה שבו אני מנצלת את הימים החופשיים שלי למחוק משימות מרשימת המטלות לפני שייגמר לי הזמן הפנוי. אם חיכיתם - סליחה. אם לא חיכיתם - הרווחתם טיול ליפן לקרוא מהממ"ד בזמן עוד מלחמה עם אירן בה הפוסט הזה נכתב.

טיילנו הרבה, אלדר ואני. נפאל, ויאטנם, תאילנד, פרו, בוליביה, דרום אפריקה, אנגליה, איסלנד, איטליה. התרגלנו לטיולים ארוכים של לפחות חודש, לרוב במזרח. אבל מעולם לא טיילנו במקום כל כך מתקדם, כל כך מערבי, ובו בזמן תקוע הכי עמוק בשנות השמונים שאפשר - מוקף בים מכל הכיוונים.

הדבר הראשון שמכה בך הוא השקט

מתגעגעים לדגים הטריים ולווסאבי היפני

כבר ביציאה מתחנת הרכבת שינג'וקו, הדבר הראשון שמכה בך - מכה בך בשקט. אלפי אנשים הולכים אחד מול השני, ליד השני, חוצים באלכסון, יורדים ועולים, ואף אחד לא נוגע באף אחד. אף אחד לא צופר. אף אחד לא דוחף. אפילו לא לוחש.

על כל רמזור הכי פשוט של הולכי רגל יש ספירה לאחור עם קווים כמו שעון חול עד שיתחלף. הכל מדויק. הכל שקט.

כמה טיפים לפתיחה, אם חשבתם שתתקשרו להזמין מקום במלון או באטרקציה עם סים מקומי - תשכחו מזה. כל חברות ה-eSIM לא מספקות מספר טלפון מקומי. בתמורה, גוגל מאפס עובד מעולה ומנווט אתכם בתחבורה הציבורית בצורה מושלמת עד לרמת הקרון הנכון לעלות ולרדת ממנו, כך שיהיה קרוב ליציאה הנכונה מהתחנה מתוך השמונה הקיימות, או קרוב למעלית אם אתם מסתובבים כמונו עם עגלה.

אפשר לשלם עם הארנק של האייפון באוטובוסים וברכבות בלי צורך לקנות כרטיס בכל פעם או להוריד אפליקציה. באוטובוס עולים מאחורה ומשלמים בתום הנסיעה כשיורדים מקדימה.

החשמל בקיר הוא פתח אמריקאי - תארזו מתאם ואל תבנו על שקע USB. נהיגה בריטית בצד שמאל. וטיפ אחרון - אם אתם רוצים לשכור רכב - חובה רישיון בינלאומי שהונפק בשנה האחרונה עם תוקף של שנה קדימה. היפנים לא מעגלים פינות. אל תנסו אותם.

העם עם תוחלת החיים הגבוהה בעולם

היפנים הם הגרמנים של אסיה, אבל עושים סיאסטה כמו האיטלקים. כל המסעדות סגורות בין 14:00 ל-17:00. אצלם, להגיע בזמן זה לאחר. העוגיות עטופות אחת-אחת בקופסא חגיגית, ובחנות מוצגת ערמה שמעליה יש הדמיה מדויקת של מה שתפגשו כשתפתחו את האריזה. זה היה די מרגיע, אפילו היפנים לא מבינים מה הם קונים באריזה.

אם תבקשו עזרה מכל יפני - מוכר בחנות, עובר אורח, מישהו שלא מבין מילה אנגלית - הם לא ינוחו עד שייקחו אתכם ביד למדף הנכון, לנקודת מילוי המים עליה שאלתם, לשואב האבק המושלם בחנות מוצרי חשמל בת 7 קומות או לתחנת האוטובוס שחיפשתם. חלקם יגידו תודה, יקודו, ילוו אתכם החוצה וימתינו עד שתיכנסו לרכב, תתניעו ותעלמו מעבר לפינה בניפנופים מלאי מוטיבציה. פעם אחת בקניון בטוקיו, מישהו במעלית חיכה עד שאני אלחץ על הקומה, אצא, ורק אז לחץ על הקומה שלו.

בהתחלה התפלאתי שנותני שירות לא יודעים אנגלית. אפילו עובדי קבלה במלון - מצוידים ב"שלום" ו"תודה" וזהו. לא שישנו במלונות נחשבים או יקרים מדי, יש לציין. אבל אז הבנתי שאנחנו, התיירים המערביים, מהווים רק פסיק מהתיירות. 91% מהתיירים ביפן הם תיירות פנים. וכשיש 124 מיליון יפנים - מי אני.

נעליים חולצים, צ'ופסטיקס מניחים נכון

יש לחלוץ נעליים לפני הכניסה לבתים יפניים. בשירותים יש לנעול כפכפים ייעודיות. רק אל תצאו איתן בטעות משם, כי זו פדיחה. ובהקשר הזה - שרוכי גומי של טריאתלון או קרוקס מאוד שימושיים כשצריך להוריד נעליים בכל כניסה למסעדה מקומית. כל כך שימושיים שהם אפילו מוצגים במוזיאון.

אלדר, שמחבב חוקים ונימוסים, הקפיד ללמד אותי את כללי ההתנהגות: לא לנגב את הפנים עם המגבת החמה שמקבלים בתחילת הארוחה. לא להניח את הצ'ופסטיקס בצורה אנכית כך שהם בולטים למעלה מהקערה - הדבר מזכיר את מנהג הקטורת שמדליקים עבור המת.

קראו את גל פתיתים ואת קבוצת "יפן למטיילים" בפייסבוק לפני שאתם טסים. תודו לי אח"כ.

"אתם שלושה?"

מתייחסים להראל כמו אדם בוגר. מלבד העובדה שאין עריסות תינוק באף מלון, ככל הנראה מקובל שתינוקות ישנים עם ההורים במיטה, או יותר נכון על מזרן הפוטון על רצפת טטאמי.

בכל מסעדה כמעט ישאלו: "אתם שלושה?", גם אם הוא כרגע ישן תנומה ערבה בעגלה, וגם אם מעולם לא בא אל פיו אף מאכל שאינו חלב-אם בשלב זה של חייו. מגישים לנו שלוש כוסות, שלושה מגבונים לחים, לפעמים אפילו שלוש צלחות חלוקה, כאילו הוא ישתתף בארוחה. זה חמוד ומאוד ייחודי ביחס לשאר שיטוטנו ברחבי העולם.

בכל חדר שירותים כמעט תהיה עמדת החתלה, חדר הנקה, ושירותים עם כיסא נפתח שבו ניתן להושיב פעוט שיצפה בך עושה קקי, על פי ההנחיות באיור המצורף.

ואלדר - בהתחלה הוא עוד הקפיד לפחות לכסות אותי בחיתול טטרה כשהנקתי. עכשיו הוא מגיש לי את הראל עם "נו", שהוא בעצם קיצור של "נו, איך זה שעוד לא חלצת שד, הילד רעב."

דג חי, ביצה חיה, ותינוק חי

כל יום מצאתי את עצמי אוכלת דג חי, חלמון ביצה חי, ולרוב את שניהם יחד. מאוד מקווה שהרופאים המקומיים מאשרים לנשים יפניות לאכול דגים נאים וביצים חיות במהלך ההריון. אחרת אני מבינה מדוע הילודה פה שלילית.

אם אתם רואים עגלה, סביר להניח שזו עגלה לכלבים.

לכלוא מעשנים באקווריום

חלק מעשרת אלפים שערי הטורי של מקדש פושימי אינארי, קיוטו

אסור לעשן ביפן בחוץ. לא ברחוב, לא בפארקים. יש חדרים ייעודיים, אקווריומים סגורים אפילו באמצע הרחוב, בהם מותר לעשן. אני מאוד אוהבת את העובדה שתוקעים את המעשנים רחוק, במקום ללא עניין, רחוק מעין וחוטם הציבור להירקב בתוך הסרטן של עצמם.

הראל לא מבסוט מפריחת הדובדבן במוזיאון הפתוח, האקונה

אינסוף שערים ואגדות

לכל אבן לאורך הדרך מוצב שלט שמתאר את סיפורה. איך איזה אל שינטו גדל שם על ידי זאבה שאימצה אותו והשקטה אותו בחלב זאבים, ומכאן שמו - סלע החלב. אינסוף שערי טורי כתומים, מקדשים בין עצי במבוק, וסיפורים שאתה לא בטוח אם להאמין להם או פשוט לקוד.

עונות כמו שעון שוויצרי

אפילו עונות השנה מדויקות ומזג האוויר משתנה בתאריך מסוים. מה שמאפשר תיירות עונתית סביב נושא הבוטניקה בכל פינה אליה תפנו: עונת פריחת הדובדבן הפופולרית (בסדר, הקדימה קצת השנה, אל תראו אותה ככה, לא בסדר), עונת השלכת, השלג הקסום, והקיץ ההביל מלא המונסונים. ברמה שמדריכי תיירים מייעצים שאין טעם ללכת למקום זה או אחר אם הדובדבן לא פורח שם כרגע או השלכת טרם הפציעה בגווני כתום.

גרב, טטרה, סבון ובובת תמנון

לא צריך לארוז מגבת, שמפו או סבון. היפנים מקפידים על ניקיון והיגיינה באופן קיצוני ואפשר לקבל כאלה בכל מלון, בכל הוסטל, בכל רמה. במהלך הטיול איבדנו גרב, טטרה ופעמיים סבון גוף לתינוק. שכחנו את בובת התמנון של הראל בשלושה מקומות שונים, והיא תמיד הוחזרה אלינו.

ביפן, גם החפצים האבודים מנומסים מספיק לחזור לבעליהם.

הרווחנו הרפתקה וחוויה לכל החיים (שלנו לפחות, הראל לא יזכור כלום). מהרו לטוס! היין בשפל של כל הזמנים.

יוקטה - קימונו קיץ קליל העשוי מכותנה על הר קויה, המקום הקדוש ביותר ליפנים

שירקאווה-גו - כפר יפני ציורי עתיק שמשמש מעין מוזיאון חי וירוק