Insane Malana

מלנה הוא שמו של כפר במרומי ההרים של עמק פרוואטי בגובה 2800 ללא כביש, שנגמר כך לפתע, אלא גרם מדרגות של כקילומטר תלול עולה מעלה ומהווה את הדרך היחידה אליו. הכפר לא כפוף לאף רשות מקומית או עירייה. אין בו פחי זבל, תשתיות או בית ספר כלל והביוב זורם ברחובות. כולם מעשנים מריחואנה חופשי כולל הילדים.

לפי אמונתם, אסור להם לגעת באנשים אחרים מחוץ לכפר. לא בהודים שאינם מקומיים ובטח שלא בתיירים. לתיירים אסור כלל לגעת במבנים הקדושים בכפר, כדי לא לטמא אותם. בהודו, בה כל כך קשה שלא לגעת באנשים מרוב צפיפות – מקום בו אנשים בורחים ממך ומפחדים שתשפשף את זרועם, חלילה, זה בהחלט מחזה נדיר.

ניסיתי לקנות מטעם במכולת המקומית. ברגע שהנחתי את כף רגלי על מפתן החנות, חטפתי צעקה מהמוכר שחשש שטמא לו את מדפי הפיצוחים.

נשארתי בחוץ והצבעתי: “צ’וקלייט”.

המוכר, שגילו לא עבר את הקידומת 20, הרים חפיסת שוקולד והביט לכיווני. הנהנתי.

הוא הכניס את החפיסה לשקית נייר, צעד למפתן החנות והניח אותה בחוץ, לידי.

התכופפתי לקחת אותה וזרקתי לתוך החנות שטר של 100 רופי.

“דניאבד”, הפטרתי. תודה באמת.

יותר גרוע מבית שמש עילית.

בדרך חזרה המקומיים , כולל הפעוטות, בורחים ממני לצד השני של תעלת הביוב הזורמת בסמטה שהיא הרחוב הראשי של הכפר.

הבנות הרווקות עטו היום תלבושות מסורתיות: כובעי פרחים צבעוניים, שמלות רקומות ביד, תכשיטים מפוארים על הפנים, הידיים והצמות וקישוטי מנדי, חינה, על כף היד. הן יוצרות שורות-שורות שמתחברות למעגל גדול סביב פיסת דשא, מקודשת כמובן, ומתחילות לרקוד ולשיר.

יש להם בכפר רק אל אחד בו הם מאמינים. האל כל כך עשיר בכסף ובזה שהוא יכול לפי אמונתם להאכיל את כל העולם במשך שבעה ימים, וכמה אלות נספחות. דבר ייחודי מאחר ושאר ההודים מאמינים באלפי אלילים. ב-2008, אחד הילדים שמשחקים מלוכלכים ברחוב החליט שזה מצחיק להצית את אחד מבתי העץ בעלי גג העץ, שמאחסנים בקומת הקרקע את מערום עצי ההסקה לכל החורף, יחד עם הקש והמספוא לפרות, שדרות גם כן בקומת הקרקע. רוב הכפר נשרף באותה השריפה.

לאחר כמה שעות של בילוי בכפר, אני יכולה להעיד בבטחון שהנשים הן היחידות שעובדות, המבוגרות סוחבות בולי עץ במעלה גרם המדרגות והצעירות מבשלות ומטפלות בילדים, בעוד הגברים יושבים, מתבטלים ומעשנים מריחואנה כל היום.

צילום: אור כפרי