לא בסדר

אמא רוצה שנלך לחגוג את ליל הסדר בבית חב”ד במנלי. ניר ואני מתנגדים. השאר נמנעים בשביל מה נסענו עד קצה העולם, בשביל להכניס את עצמנו לחדר מלא ישראלים? לא ראינו אף ישראלי מהרגע שעזבנו את דלהי לפני שבוע, למעשה לא ראינו אף תייר מלבד הולנדי ובריטית אחת ששוחחו נמרצות באיזה מקדש קרישנה על ההר. מפה לשם – נסענו 22 ק”מ למנלי לעשות את הסדר בבית חב”ד. ‘חייבת לברוח מפה – ומהר’, המחשבה הראשונה שהיכתה בי כשנכנסנו לחדר מלא 50 דוברי עברית, שולחן ערוך כלים חד-פעמיים ושני לובשי שחורים מזוקנים. תיקוותנו למצוא מטייל ישראלי נחמד שיסכים להשאיל לנו גזיה או שק שינה לקראת הטרק מחר, נגוזו כאשר האורחים בסדר כללו משפחות, סטלנים ומשפחות של סטלנים. לבנים הביאו כיפות שחורות עם ‘מלך המשיח’ רקום בזהב ושלחו אותם ליטול ידיים. מהבנות התעלמו. ‘פעם אחרונה שאני עושה סדר בחו”ל בכלל ובבית חב”ד בפרט’, המחשבה השניה שעברה בראשי.

 על אף כל הסטיגמות שהגעתי איתן, והחלחלה הראשונית הבלתי נמנעת שעוברת בי למראה דוסים שחורים, לא היה כל כך נורא. המנחם’ס שנשלחו לנהל את הסדר אפילו עשו את זה די נחמד.

שיא האירוע היה שאחד מהמנחם’ס חילק לנו מצות שהגיעו “הישר מהרבי”, לדברם. כלומר, מצות מאמריקה, מברוקלין! בדרך כלל אני לא נוגעת במצות. מחכה לפיתות. אבל המצות האלו היו לא רעות. אזהר בלשוני ואודה שהן אפילו היו די טעימות. לפחות האוכל היה טוב. סלטים מירקות טריים שלא מושקים במי ביוב ובשר שניתן לאכול בלי לבלות שבוע בשירותים – מטעמים שלא קל למצוא בהודו. בסוף העמסנו שאריות אנטיפסטי ומצות שמורות בשקיות, שיהיה מה לאכול בטרק מחר

ניצוצות של קדושה

הדרך לטרק הראשון שלנו, -Chanderkhani Pass מלאה שלג.  המקומיים אומרים שאי אפשר להגיע למעלה, זה תלול מדי ומושלג מדי.

מצאנו שזו סיבה מצוינת לארוז אוהל, שאריות מהסדר ולהתחיל לטפס מגובה 1900 מטר למחנה הראשון, ממש לפני השלוגית (שלולית השלג) הראשונה, בגובה 2700. את הלילה הקפוא העברנו במעט מדי שינה מרוב כפור

 ומיעוט חמצן באוהל המשופע. מדרון ההר עליו הוקם האוהל גרם לנו להתגלגל על הלילה על אור, שלפחות היה היחיד שישן טוב בחום שהרעפנו עליו. קמנו עם הנץ החמה והמשכנו לטפס מעלה מעלה. השביל נעלם תחת מעטה לבן שעטף את כל העשבים, השיחים והנחלים סביב. התיירים ההודים נשארו בגובה 3000 להחליק על השלג, ואנחנו המשכנו מעלה. לא ידענו כמה למעלה נצליח להגיע ללא מדריך, בשלג

ניר ואור מעפילים לפסגה

עקבנו אחרי טביעות רגליים שמצאנו ואיבדנו לחליפין. התלווה אלינו בנאמנות לאורך העליה התלולה כלב מתוק שניצל כל רגע מנוחה, שהזדקקנו לו נואשות באוויר הדליל בחמצן בגובה זה, להתגלש על השלג ולשחק עם זבובים. טיפוס אחרון ודי. עוד עליה אחת וזהו. עוד ועוד מעלה. עד הפסגה בגובה 3600 מטר, כשסביב נשקפים רכסי ההימלאיה ההודית מ-360 מעלות.

מצות על גג העולם

מירי פוסט, מאמנת ריצה חב”דניקית וחברה, שהיא הסמכות הגבוהה ביותר מבחינתי בענייני דת וכיו”ב, אמרה שאנחנו מפיצים ניצוצות של קדושה, כאשר אנחנו אוכלים מצות של הרבי בכזה גובה. איימן. מהצד השני של הרכס שוכן הכפר ההזוי והמיוחד מלנה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר….